וואו מאיפה בכלל מתחילים…אז לאחר מחשבות על טיול של שנה ואז קורונה שקצת שיבשה או אולי רק שינתה את התוכניות שלנו. תחילה היו מחשבות על ארבעה חודשים בקנדה לקראת הקיץ ולבסוף המחוגה קיבלה תפנית חדה וזזה מזרחה והנה אנחנו כאן, סוגרים שבוע שני ופותחים שבוע שלישי בצפון תאילנד.
אז נחתנו עם ילד קודח מחום ועוד ילדה ש”מבשלת” משהו. זה לא ממש עצר את התוכניות כי הזמנו ארבעה ימי טיול עם מדריכה ונהג. פייר קצת פינוק אבל היה שווה כל רגע.
האזורים בהם טיילנו עד כה התגלו כירוקים [למרות שעכשיו העונה היבשה וטראסות האורז יבשות וכמהות למים]. מפלים, כפרים ציוריים ושקט. לצד זאת, ריחות וטעמים עזים של מיני מאכלים שמעולם לא חיבבתי אבל אוהד מתענג פה על כל ביס. הילדים… הבנות מנסות, איתן די עיקש אבל לאט לאט מתחילים סדקים אפילו אצלו.
אז מה זה אומר לנו – ראשית, יציאה מאזור הנחות הרבה משמעויות לה. מעבר לבית המוכר, יש התמודדויות יום יומיות הנובעות מהעדר שגרה מוכרת דרך אין ספור הזדמנויות שבהן צריך להתגמש ולהיפתח. כל יום אנחנו לומדים וגדלים.
כאשר הגענו לפאי דבר ראשון שעלה במחשבתי היא שכל מה שאומרים על העירייה הזו פשוט נכון, היא קסומה, ציורית, כיפית, טעים פה ממש [ובטח ביחס לצ’יאנג מאי] ויש פה תחושה של טיול של אחרי הצבא.
אז לגבי הטיול שאחרי הצבא, בפאי פוגשים מלא מטיילים צעירים מכל העולם וכמובן חברה ישראלים שנמצאים בטיול של אחרי הצבא. זה מראה שזורק אותי לטיול שלי אז לפני 21 שנים. אני רואה את כל החברה האלו שכל האפשרויות עוד פתוחות בפניהם והם עוד לא יודעים דבר על הבאות. הם לא ידעו מה ילמדו, עם מי יבחרו לחיות את חייהם, את מי יפגשו במהלך השנים הבאות, מי יישאר ומי ילך מחייהם, איפה יתגוררו ובעיקר איפה יהיו בעוד 20 שנה.
יש בזה משהו נורא מרענן ולצד זאת, גם מאוד מדגיש כמה שאנחנו הזדקנו ושבעצם סיימנו פרק נכבד בחיינו, שני העשורים שבאו אחרי הטיול שאחרי הצבא.
אז אחרי שני עשורים מאוד אינטנסיביים לעשות את ה”ברייק” הזה לטיול כמו הטיול ההוא של אז רק כל כך שונה. זה כמובן לעולם לא יהיה כמו הטיול ההוא של אז שהתאפיין בתחושת שחרור של העדר כל מחויבות וחופש אמיתי שאין שני לו. הפעם בטיול הזה קשה לשחרר את העבודה שברקע, החשבונות שיש לשלם, הבית שצריך להמשיך לתחזק ופרט שולי – שלושה ילדים מופלאים ובן זוג אחד ויחיד שאין מושלם ממנו לפרטנר לטיול הזה.
אז למרות שקשה לשחרר ולהסתגל – זה המצב. התבגרנו ואנחנו בכל זאת עדין מאוד צעירים ויכולים להעניק לעצמנו את המתנה הזו.
אז מילה לגבי הורות וילדים – הזמן הזה שבחרנו לעשות את ה”ברייק” שלנו נבע בין היתר מהרצון להיות ולחוות עם ילדינו זמן איכות טהור. אומנם עוד לא סגרנו שבועיים אבל בינתיים ניתן לסיים ולומר שהילדים מתנהגים למופת, כייפים ונהדרים והזמן איתם פשוט מתנה.
תמיד אהבתי לצלם, אז בטיול ההוא מה רבה הייתה ההתרגשות לסיים סרט של פילים של קודאק ולרוץ למצוא חנות לפיתוח ואז מה רבה הייתה ההתרגשות והציפיה עד לקבלת התמונות מהפיתוח. לעיתים דווקא התמונה האחת מאותו מקום לא יצאה טובה…ונשאר רק זיכרון. עכשיו מה קלה היד על ההדק כל יום פה מפרקים אלפי תמונות שזה נהדר ומעייף כאחד.
והניידים האלו שהם ברכה וקללה… מה עוד לא נאמר… כבר אין את הטלפון הביתה כל יום שישי אחר הצהרים כי הווטסאפ מתפקד למופת והכאן והעכשיו נוכחים מאוד.
אז בינתיים נסכם כמעט שבועיים בתאילנד ונגיד שמבחנתנו הנסיעה למזרח היא לא פחות מהגשמה של חלום, כל דקה עם הילדים מחוץ למסגרת היא ברכה, החיים חולפים ויש לייצר הזדמנויות לחוויות. שאומנם חלפו רק שבועיים וכבר זו מסתמנת כאחת ההחלטות הכי טובות שקבלנו בחיים עד כה.
